שחררי

רבות נרתעות מטיפול שיביא אותן לבכות. 

מה אני צריכה את זה עכשיו? לפתוח דברים? לחפור? 

אמשיך עם ה'פאסון' שלי, השליטה ברגשות. 

אכסה על דמעותיי עם עשיה בלתי פוסקת במציאות שלי, עם מאבק בגוף שלי 

- עוד אקמול, זריקה, אולי ניתוח...

העיקר - להישאר מוגנת מאחורי רגש כבוי. 

ילדים עוברים הרבה דברים במשך היום - הרחק מעיניה של אמא האוהבת.  

משחקים ,צוחקים, יוצרים, נהנים, נופלים נפגעים, נעלבים... 

הגוף חווה איתם את היומיום, זוכר ואוגר את החוויות השונות. 

וכשרואה את דמותה של אימו - הרכה, הקשובה המחכה לו עם חיבוק גדול - 

אז זורמות דמעותיו החמות בחיקה ושם הוא מתנחם, הוא מתנקה, הוא אהוב. 

האם נעלה בדעתנו לומר שמוטב לילד הזה לו לא הייתה לו אמא? 

אז לא היה בוכה, נזכר, נפגש שוב עם הקושי... 

ואז לא היה מתנקה, מנוחם, אהוב... 

הדברים שזורים זה בזה. 

הקושי, ההתמודדות והפחד עם הנחמה, ההכלה וההתעצמות המגיעה בעקבותיה. 

שחררי. 

הרשי לעצמך להיות ילדה המבקשת אמא טובה. 

בואי לקבל חיבוק אוהב, מרפא.